בהמשך כתב השופט: "מצאתי גם לקבל את הקביעה של ד"ר גוטליב כי ההורים הגנטיים מסוגלים להכיל טוב יותר (ובפער ניכר) קשר עם זוג ההורים השני. הסיפור והנרטיב של 'בשל טעות גדלת בשנים הראשונות לחייך אצל א' ו – ב', עימם את נפגשת מעת לעת', קל יותר להכלה מהסיפור האחר. אם תגדל אצל הוריה המגדלים, אלו יחושו לטעמי לעולם מאוימים מההורים הגנטיים, בשל המשכו של קשר הדם לעד, ובאופן שיקשה עליהם להכיל את הקשר האמור. הסיפור של 'את גדלה אצלנו משום טעות ופוגשת את הוריך הגנטיים אחת לכמה זמן' קשה מנשוא לטעמי".
באותו הקשר הוא פירט: "חיזוק לכל האמור ניתן למצוא גם בסירובם של ההורים המגדלים בהליכים הקודמים לבצע בדיקה לבירור זהות ההורים הגנטיים. הלכה למעשה אלו הביעו עמדתם אודות המקום (או אי-המקום אם נדייק) שיש ליתן להורים הגנטיים בחיי הילדה. הדברים גם באו לכדי ביטוי בתסקיר העו"ס שהוגש, שם תוארו ההורים המגדלים ככאלה שלא מקבלים ולא מבינים כלל את דרישת ההורים הגנטיים, בעוד שההורים הגנטיים תוארו כמי שהביעו אמפטיה כלפי ההורים המגדלים ולא שוללים קשר עתידי מסוים עימם. ד"ר גוטליב תיאר כי ההורים הגנטיים יוכלו להעביר לילדה את הנרטיב של סיפור חייה טוב יותר בעשרות מונים מההורים המגדלים, ובין היתר משום יכולות גבוהות יותר שלהם, הבנה ותובנה למצב, והעובדה כי הם בעלי בחינה בוגרת ועצמאית יותר של ניתוח המצב המורכב והם מצליחים לתכלל את הצרכים והמועקות של הילדה בתוך מערכת השיקולים שלהם, בעוד שההורים המגדלים תוארו כמכחישים את המציאות הגנטית של הילדה".