עם פקיעת הקשר הזוגי, מוצא עצמו לא אחת בן זוג (בדרך כלל זה אשר היה מושקע יותר בטיפוח הילדים והבית ופחות בפיתוח משאבי קריירה), במצב שבו בן זוגו חדל באחת מלפרנס אותו (חלקית או באופן מלא).

הגם שמבחינת "נכסי העבר" יקבל אותו בן זוג את חלקו ברכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים, הרי שמבחינת "נכסי העתיד", ובעיקר – היכולת להתפרנס ולהשתכר בתקופה שלאחר הפירוד – הוא עלול להיוותר ללא הכנסות או עם הכנסות נמוכות בהרבה ממה שעמדו לרשות המשפחה טרם הפירוק.

לחלוקת התפקידים המשפחתית עליה הסכימו הצדדים במפורש או בהתנהגות, אשר הייתה קיימת לאורך הקשר ובעטיה התפתחה בהסכמה תלות כלכלית של בן זוג במשנהו, לא ניתן בשיטת המשפט שלנו, בישראל, בדרך כלל, מענה משפטי הולם בעת סיום הקשר.

בן הזוג החלש נחשף עם הגירושין, באחת, לירידה ברמת החיים ולעיתים לתוסר אפשרות להתפרנס כלל. מצב וה מנציח פער כלכלי וחברתי בעל השלכות רחבות מעבר לדיני המשפחה.

אם לוקחים בחשבון היבטים של גיל, היעדר הכשרה מקצועית, מחויבות לגידול ילדים והיעדר שוויון חברתי ותעסוקתי מובנה בין נשים וגברים, הרי הפסקת תמיכה כלכלית עליה נסמך בן זוג אחד (בעיקר נשים), משך שנים, עם סיום הנישואין, חושפת אותו לקשיי הישרדות כלכלית, או לפחות לפגיעה של ממש ברמת החיים לה הורגל, בשל אובדן מקור הפרנסה ששימש את שני בני הזוג במהלך הנישואין.

כל עוד בני הזוג נשואים, הרי שהבעיה המוצגת לעיל יכולה להיפתר באמצעות חיוב המזונות, המאפשר המשך ההסתמכות הכלכלית של בן האוג "החלש" על בן הזוג הקרייריסטי.

חיוב המזונות בישראל נקבע, בדרך כלל, על פי הדין האישי, הוא הדין הדתי. שיטות המשפט הדתיות מקדשות את הנישואין ועמם את החיובים ההדדיים בין בני זוג ובכלל זה את חיוב המזונות.

להמשך קריאה: אדם לאדם – אדם 2017