בימים אלה נדמה שכולם מדברים על "ניכור הורי". סוגיית סרבנות הקשר בין ילדים להוריהם הפכה לשכיחה בדיונים ציבוריים ותקשורתיים. משפטנים ואנשי טיפול מדברים על "תסמונת" ויש מי שאף מגדיר זאת כ"אבחנה פסיכיאטרית". נשיאת בית המשפט העליון הורתה לנשיאי בתי המשפט למשפחה לגבש מדיניות טיפול אחידה "בתופעה", בכנסת הוגשה הצעת חוק בנושא, וכל כנס או השתלמות בתחום דיני המשפחה מרגיש מחויב להקדיש לפחות פאנל לנושא. לאחרונה הגיע הנושא לראשונה לדיון בבית המשפט העליון, בעקבות מקרה הנוגע בילדים בגיל העשרה, שבוחרים לא לקיים קשר עם אחד מהוריהם.

אין מחלוקת על כך שהסתה של ילד קטן על ידי אחד ההורים כנגד ההורה האחר הוא מעשה אסור, פסול וראוי לכל גנאי. זו פגיעה בילד ובטובתו. הורה שמסית בזדון את ילדיו מתוך רגשי שנאה ונקם כלפי ההורה השני – ובכך מבסס בתודעתו של הילד דמות הורה מפחידה, רעה, שלילית ופוגעת, מבלי שיש לכך אחיזה במציאות – הוא הורה רע, שיש להפעיל כנגדו סנקציות משפטיות.

כאן לא טמונה המחלוקת, זו טמונה בשאלה אילו אמצעים יכולים וצריכים בתי המשפט לנקוט כנגד ילד, ובעיקר כנגד ילד שאינו רך בשנים, כאשר הוא בוחר בעצמו לצמצם או להפסיק את הקשר עם הוריו או עם מי מהם. על פי בית המשפט לענייני משפחה – שקבע כך לאחרונה במהלך תיק שהתנהל אצלו – התשובה היא שהחלטתו של ילד לא להיות בקשר עם אחד מהוריו היא מעשה בלתי חוקי.

החלטות מסוג זה הפכו בשנים האחרונות לצו האופנה, כשבתי משפט שונים נותנים החלטות דומות, שקובעות כי גם ילדים בגילאי העשרה חייבים על פי חוק לקיים קשר עם שני הוריהם, גם אם הילדים מבטאים התנגדות או חוסר רצון ברור לעשות זאת. הקביעה המשפטית העקרונית לפיה אין לילד זכות לכעוס על אחד מהוריו או לנתק איתו קשר, גוררת אחריה את הסמכות של מערכת המשפט לנקוט כנגד הילד סנקציות וצעדים משפטיים כמו כפיית טיפול פסיכולוגי (גם בניגוד לרצונו), כפיית מפגשים (גם בניגוד להסכמתו), מניעת טובות הנאה (למשל אי יציאה מישראל) ואפילו איום בהוצאתו מביתו של ההורה שאיתו הוא חי.

ישנם כיום אפילו אנשי מקצוע אחדים, קיצוניים במיוחד, הסבורים שסרבנותו של ילד לקשר עם הורה היא מעשה המצדיק אפילו את השמתו במסגרת חוץ ביתית, ל"חינוך מחדש". בתיק מסוים, שבו ילדה איימה להתאבד אם יכריחו אותה להיפגש עם אביה, שגרם לה לטראומה בילדותה, הביעה המומחית את דעתה שאפילו אם הילדה תעשה לעצמה חתך ביד, הנזק פחות גרוע מחוסר קשר עם אחד ההורים.

מנגד ישנם שופטים שרואים במשוואה הזאת של סנקציות משפטיות כמענה לסוגיה מעולם הרגש והיחסים פתרון לא מתאים. לדידם, המענה צריך להיות טיפולי ולא משפטי. אבל בזמן האחרון, קולם של שופטים אלה הוחלש משום שהשמעת עמדה שנתפסת ככזו היוצאת נגד הצורך לטפל ב"תופעה" של ניכור הורי, מושתקת במהירות ואינה זוכה לחשיפה כמו העמדה האחרת. העובדה שמבחינה סטטיסטית, יותר ילדים כועסים על אבותיהם (למרות שישנם גם מקרים הפוכים) נתנה לנושא גם היבט סמוי של מאבק בין מגדרי.

שכחנו שגירושין משפיעים גם על הילדים

אבל נדמה שבתוך כל ההמולה של "ניכור הורי", איבדנו משהו חשוב: התבוננות על כל משפחה ומשפחה באופן אינדיבידואלי, ובעיקר הקשבה לקולם האישי של הילדים.

לא כל בחירה של ילד לא להיות בקשר עם אחד מהוריו היא בהכרח תוצר הסתה של ההורה האחר. סיבות רבות ומגוונות יכולות להביא ילד, במיוחד בגיל ההתבגרות, לבחור לדלל או אפילו לנתק קשר עם מי מהוריו. הסיבות יכולות להיות נעוצות ביחסים בין הילד להורה עצמו, בזיכרון רע מהעבר, בקשר שלא היה מספק ועם הגירושין נפרם, בהזדהות עם הורה אחד שנפגע מההורה האחר, במרדנות נעורים, בקושי רגשי להכיל את סכסוך הגירושין או אינספור סיבות אחרות.

עם עליית שיעור הגירושין והלגיטימציה החברתית לכך, נדמה שאנחנו ההורים בוחרים להתעלם מכך שגירושין הם טראומה עבור ילדים, ובכלל שיש לתהליך הזה השלכות עליהם, שאנחנו לא תמיד יכולים לצפות מראש. העובדה שמרבית המקרים שזוכים לכינוי "ניכור הורי" מתרחשים סביב גירושין בקונפליקט גבוה, לא בהכרח מצביעה על הסתה של אחד ההורים, אלא אולי על ההשפעה הפסיכולוגית והתנהגותית של הקונפליקטים הללו על הילדים, שחוו את הגירושין האלה.

הכנסת כל המקרים השונים של ניתוק קשר בין ילד להורהו לסל אחד, ששמו "תופעת הניכור ההורי", היא שטחית. היא גם בעייתית, כי היא מתעלמת מטובתו הספציפית של הילד, ובכך מנוגדת לאמנה הבינלאומית לזכויות הילד, שאותה ישראל אישררה. גישה זו מתעלמת מן העובדה שלכל מערכת יחסים יש מנעד רחב ושונה, וכל קשר בין ילד להורהו הוא עולם בפני עצמו. התעלמות שכזו היא גם מסוכנת משום שהיא משחררת את ההורה המנוכר מאחריות, מספקת לו "תירוץ" בהיותו רק "קורבן" לתופעה ומונעת ממנו לעשות בדק בית פנימי על חלקו במצב. וזאת לפני שעסקנו בהתעלמות מטובת הילד וזכויותיו.

לא יהיה מוגזם לומר שלעיתים עצם הבחירה של הורה לערב את בית המשפט במרקם היחסים שלו עם ילדיו מעצימה את הקונפליקט ומחטיאה את המטרה. חשוב גם להדגיש שלא קיימים מחקרים שבדקו את איכות הקשר בין ילדים "סרבני קשר" לבין הוריהם אחרי שהילדים הפכו לבגירים. עדויות מהשטח מלמדות דווקא שמקרים רבים של ניתוק קשר בגיל מסוים היו זמניים, ולאחר זמן מה חזרו מעצמם למסלול. במקרים אחרים, טיפול פסיכולוגי פרטני או משפחתי בגיל מבוגר יותר, מתוך בחירה ורצון, הביא לשינוי ושיפור ביחסים ובמקרים אחרים שימשו אירועים חשובים בחיי הילד שבגר (נישואין, לידה, מות הורה, מחלה וכיו"ב) כטריגר לחידוש הקשר מעצמו.

רצונו של ילד הוא שיקול רציני

כדאי לעיין בזהירות בשאלה החשובה האם יכול וצריך בית המשפט לנקוט צעדים משפטיים כנגד ילד סרבן קשר בגילאי 10 ומעלה, ולחייב אותו בניגוד לרצונו ובחירותיו להיפגש עם ההורה או לקבל טיפול פסיכולוגי, רק משום שלדעת בית המשפט אין זה חוקי או ראוי שבחר לדלל או לנתק קשר עם הורהו. השימוש בנימוק הכללי של "טובת הילד" כדי לכפות באמצעים משפטיים קשר – שבמקרה הטוב יהא כפוי, מדומה ומלאכותי – אינו מספיק. יש בו מידה של רטוריקה דמגוגית. האם מישהו יכול לחשוב שיש ערך במפגשים כפויים בין ילד להורהו, מפגשים הנעשים לא מרצון ואהבה, אלא מפחד מידו הארוכה של השופט? האם בעולם בו יש כל כך הרבה "פייק" אנחנו רוצים לחנך לפייק-קשר ולראות בכך הצלחה?

חוקים רבים מגנים על רצונם של ילדים. חוק האימוץ, למשל, קובע שילד בן תשע לא יאומץ בניגוד לרצונו. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי לא תשונה דתו של ילד מגיל 10 בניגוד לרצונו. חוק בית משפט לענייני משפחה קובע כי ילד בן שש ומעלה זכאי שדעותיו תשמענה ותובאנה בחשבון. חוק אמנת האג העוסק במצבים שבהם הורים מעבירים ילדים למדינה אחרת ממקום מגוריהם הרגיל, קובע שלילד יש זכות להתנגד להיותו מוחזר למדינה ממנה בא. אפילו חוק החולה הנוטה למות מעניק לקטין בן 17 מעמד של בגיר בשאלה הראשונית של הפסקת חיים.

על מקום רצונו של הילד כאלמנט חשוב ולעיתים מכריע נכתב רבות בחוקים של מדינות רבות ובתקדימים של בית המשפט העליון בישראל. באחד מפסקי הדין של בית המשפט העליון, כתב השופט המנוח חיים כהן על ילדה בת 11 את הדברים הבאים: "אין זאת ילדה שאינה מסוגלת לחשוב ולהבחין ולהחליט. אפילו הוסתה היא על ידי אמה – דבר אשר לא הוכח כלל – אין בכך בלבד כדי הצדקה להתעלם מדעתה ורצונה". בפסק דין אחר פסקה השופטת הדסה בן-עתו כך: "כבר נפסק לא אחת כי רצונו של ילד, שהוא למעלה מבן 10, הוא שיקול רציני ולעיתים מכריע לעניין מקום החזקתו".

מצוות כיבוד אב ואם היא מצווה מוסרית בעלת ערך גבוה, עליה גם נכתב בתורה "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך." אבל האם היא עולה לכדי חוק מחייב שמי שמפר אותו צריך להיענש? האם היא מחייבת ילדים, בכל מחיר, לעשות את מה שהוריהם מבקשים מהם? האם היא בהכרח גוברת על כל שיקול אחר, כולל הקשבה לרצונם של ילדים וכיבודו? "רצונו של אדם כבודו", לימד אותנו התלמוד הירושלמי. גם בית המשפט העליון קבע כי ילד הוא אדם קטן אשר זכאי בכל זכויותיו של אדם גדול.

הענקת אהבה היא מעבר ליכולת החוק

החל מאמצע המאה הקודמת, התפתחה הגישה של מעבר מהרעיון של "טובת הילד" לרעיון של הכרה בזכויות הילד וכיבוד רצונו. עלייתה של דוקטרינה זו בעולם אף הביאה לגיבוש האמנה הבינלאומית לזכויות הילד משנת 1989. כשם שלא ניתן לשום בית משפט הכוח לכפות על בן 18 לקיים קשר עם מי שהוא בוחר שלא לקיימו, לא מובנת מאליה כלל וכלל סמכותו של בית המשפט להכריח בסנקציות משפטיות ילד מתבגר בעל דעה והשקפה משלו לקשר שאינו רוצה בו.

האמנה קובעת את זכותו של ילד, שרצונו והשקפותיו יובאו בחשבון בכל עניין הנוגע לו, ואת חובתם של מוסדות המדינה, לרבות בתי המשפט, לכבד רצון זה. מקומו של רצון הילד בעולם המשפט הוא חזק ומבוסס ולא ברור מדוע נשכח ונדחק בהמולת הטרנד הציבורי והתעמולתי של "תופעת" הניכור ההורי.

בפסק דין אמין, שעסק בתביעת נזיקין של ילד דווקא כנגד אביו שבחר לנתק איתו קשר, קבע בית המשפט העליון כי חסך באהבה עשוי להשפיע לרעה על אישיותו של אדם, אך הענקת אהבה היא מעבר ליכולת ההשגה של החוק, וכי המשפט איננו יכול לכפות קשר או אהבה.

מוזר שאת אותה חירות לבחור את מי לאהוב, בית המשפט לא רואה במסגרת הטרנד העכשווי של "ניכור הורי". זאת על אף דבריו המאלפים של השופט מישאל חשין המנוח, כי "קטן הוא אדם, הוא בן אדם, הוא איש – גם אם איש קטן בממדיו. ואיש, גם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול". גם דבריו של שופט העליון ניל הנדל מתאימים כאן: "משפט ומשפחה אינם בגדר ידידים קרובים זה לזה", ולכן "המשפט אינו מעונין לשמש הורה-על ולהיכנס לעובי הקורה של מנעד הפרטים הדורש הכרעה בחיי היום יום של הילד".

עד לפני עשור היתה בלשכת עורכי הדין ועדה מיוחדת לזכויות הילד. כיום הקימו ועדה מיוחדת לניכור הורי. זהו לטעמי שיבוש סדרי העדיפויות. זה מזכיר את המעבר מהקמת ועדות לטיפול באלימות במשפחה, שהיו מקובלות לפני עשור, להקמת ועדות לטיפול ב"תלונות שווא" כיום. זו בדיוק הבעיה עם טרנד "הניכור ההורי", שהוא מסית משאבים ואת סדר היום המשפטי מנושאים חשובים אחרים כמו שוויון, אלימות, עגינות, זכויות הילד, הגדרת המשפחה וההורות ונושאים רבים אחרים שזקוקים לטיפול מועדף בימים טרופים אלה.