בימים אלה, לאחר שפג תוקפה של הארכה שנתן בית המשפט העליון לכנסת לבצע בעצמה תיקונים בחוק הפונדקאות, קבע בית המשפט העליון כי ההגבלה לפיה רק זוגות ורק הטרוסקסואלים יכולו לבצע פונדקאות, נוגדת את זכות השוויון וצריכה להתבטל.

על פי פסיקת בג"צ, גם יחידים – נשים או גברים – וגם זוגות הומוסקסואלים, זכאים להפוך להורים בעזרת פונדקאות ובאמצעות תרומות ביצית וזרע מאחרים. בג"צ עשה מעשה חשוב של חקיקה שיפוטית, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע כי אין היתכנות פוליטית לעת הזו לשינוי החוק.

אולם, גם אחרי פסיקת בית המשפט העליון, עדיין ארוכה הדרך לפתור את הגדרת ההורות בישראל. בישראל אין חוק הקובע מי הוא הורה, ואין התמודדות עם האתגרים שמציבה הטכנולוגיה הרפואית והמדע המתפתח בפני עולם המשפט. נוסף על כך, פונדקאות בישראל היא תהליך ארוך בירוקרטי ומייגע אשר לעיתים לוקח שנים, גם בגלל מיעוט פונדקאיות פוטנציאליות ורבים מחפשים פתרונות בארצות אחרות. פונדקאות כזו אינה מוסדרת בישראל וזוכה ליחס חשדני ובלתי אוהד מהרשויות, המערימות קשיים רבים על הכרה בהורות כזו.

שני סיפורים שונים, המוכרים לי אישית והעומדים עתה בפני הכרעות בבתי משפט, המזכירים לי את סיפורם של הילדים האבודים מארץ לעולם לא של פיטר פן, מאתגרים שוב את השאלה מי הוא הורה בישראל:

אם לילדים שאינם ילדיה

מאיה, אישה רווקה בסוף שנות ה-40 לחייה, ניסתה שנים ארוכות להביא ילד לעולם. תרומות זרע והפריות שכשלו, לידות שקטות כואבות, אכזבות ותסכולים, הותירו אותה לבסוף, בגיל מאוחר, נטולת ילדים. אימוץ תינוק בריא או פונדקאות בישראל לא היו על הפרק בשל גילה ורווקותה, מפני שהחוק הישראלי לא מאפשר זאת. את כמיהתה לילד היא יצאה להגשים מעבר לאוקיינוס. שם, במדינה אחרת, בעזרת פונדקאית, תרומת זרע ותרומת ביצית, קיבלה לידיה בהליך משפטי חוקי ומסודר את שני התאומים שנולדו לה, מיכאל וגבריאלה. תעודת לידה ושופט שאישר את אימהותה על התאומים המתוקים הפכו אותה סוף סוף לאדם שלם.

אולם, כשהגיעה לישראל עם ילדיה, סירב, ועדיין מסרב, משרד הפנים להכיר באמהותה ולרשום אותה כאמם של הילדים. בישראל אין מכירים בהורות מכוח פונדקאות ללא קשר גנטי לאחד מבני הזוג. למאיה אין בן זוג, או קשר גנטי לילדיה, יש לה תעודת לידה ופסק דין. היא מגדלת את ילדיה כבר שלוש שנים, אבל לחוק הישראלי ולפרקליטות זה לא מספיק והמדינה מסרבת להכיר בה כאם. אחרי שנתיים של מאבק משפטי עיקש ומתיש, עיצב בית המשפט לענייני משפחה פיתרון יצירתי חדש להורות מפונדקאות ללא קשר גנטי – אימוץ פסיקתי. משמעו הענקת צו אימוץ ומעמד של הורה, שלא על פי החוק. אך רגעי השמחה שלאחר פסק הדין התחלפו עד מהרה בדאגה: מדינת ישראל הגישה ערעור ובכוונתה להילחם ביצירתיות המשפטית עד בית המשפט העליון. בינתיים יישארו הילדים בלימבו משפטי, ללא אם ואב חוקיים. ילדים אבודים בארץ לעולם לא.

תינוקת נטולת התאמה גנטית

לנעמה ועידו, זוג נשוי, לא נולדו ילדים. לאחר שנים של מאמצים וכישלונות חוזרים, גם הם נעזרו במדע ובטכנולוגיה הרפואית המתקדמת שאיפשרו להם, לאחר הפריה חוץ גופית, להביא בעזרת פונדקאית בחו"ל, ילד משלהם. בהיותם זוג נשוי, הם אמנם היו יכולים לבצע על פי החוק פונדקאות בישראל, בניגוד למאיה, אולם הבירוקרטיה הנוגעת לכך ארוכה ומייגעת. ועדות, תסקירי רווחה, בדיקות למסוגלות הורית, והיעדר נשים המוכנות לבצע פונדקאות – כל אלה לוקחים לעיתים שנים. נעמה ועידו בחרו לבצע פונדקאות בחו"ל, כמובן לפי החוק במדינת היעד. כאשר נולדה שירה, לה כל כך חיכו, קיבלו השניים תעודת לידה מקומית ודרכון זר עבורה במקום לידתה, והביאו אותה לישראל. אולם בבואם להסדיר את רישום האזרחות הישראלית של בתם, דרש מהם משרד הפנים בדיקה גנטית להוכחת הורותם. בניגוד למאיה מהסיפור הראשון, לה ברור היה כי אין קשר גנטי, הם ביצעו את הבדיקה ואז, לתדהמתם, כשהגיעו תוצאותיה, התגלה שלשירה אותה הם כבר מגדלים כשנה כילדתם – אין התאמה גנטית עמם.

האם מישהו התבלבל במבחנות? האם מדובר במוטציה גנטית? ייתכן שהפונדקאית הרתה מאחר? התשובה לסימן השאלה שנפער, מטרידה ככל שתהיה, אינה רלוונטית לנעמה ועידו ובוודאי לא לשירה הקטנה, לה אין הורים אחרים מלבד אלה המגדלים אותה מיום לידתה. הפסיכולוגיה מכירה בהורות פסיכולוגית ומייחסת את החשיבות המכרעת עבור הילד להורה המגדל אותו בפועל, אולם המדינה אינה חושבת כך. מבחינת משרד הפנים, גם מקומה של שירה, כמו מיכאל וגבריאלה, באי הילדים האבודים. אין לה הורים.

בישראל מוכרים על פי הדין והנהלים רק ארבעה סוגי הורות: הורות מכוח לידה; הורות מכוח קשר גנטי לילד; הורות מכוח אימוץ; והורות באמצעות צו הורות מפונדקאות לבן זוג שאין לו קשר גנטי, מכוח זיקתו הזוגית ושותפותו בהבאת הילד לעולם.

בפסק הדין החדש של בית המשפט העליון, קבע כאמור בית המשפט שניתן לתת צווי הורות מפונדקאות בישראל גם לזוגות להט"בים וגם להורה יחיד, גבר או אישה, ללא בני זוג. על אף פסק הדין שקצב לכנסת שישה חודשים לשינוי החוק, עדיין ארוכה הדרך להסדרה חוקית של ההורות בישראל. הרכב הקואליציה אינו מאפשר חקיקה מודרנית, והחיבור השמרני בין דת ומדינה חוסם את האפשרויות שפותחת הטכנולוגיה הרפואית בפני מי שרוצה להיות הורה ואינו יכול ללדת באופן טבעי.

המשפט צריך להתאים את עצמו לחיים ולשרת את האדם. לא להפך. יש רבים הרוצים להביא ילדים לעולם ולהיות להורים. מוטב היה שהמחוקק הישראלי יכיר בכך, ללא צורך במאבקים מתישים של שנים בבתי המשפט, ויקדיש חשיבה, הקשבה והתבוננות במציאות החיים כדי ליצור הסדרה חקיקתית רחבה וגמישה, מותאמת לתנאי החיים במאה ה-21, לטובת הורים בפוטנציה ולטובת ילדים שנולדים.

לעת הזו, מיכאל וגבריאלה, שירה ועוד רבים שלא נחשפו, מחכים באי הילדים האבודים יחד עם מי שמגדלים אותם – אך לא זוכים להכרה כהורים. כנראה שצריך פיות טובות לא רק בבתי המשפט אלא בעיקר בבית המחוקקים שלנו, כדי לנער את האבק ממוסכמות ארכאיות שלא ברור את מה ואת מי הן משרתות.