לפני כמה שבועות פנתה אשה לבית המשפט לעניני משפחה וביקשה צו הגנה נגד בעלה. היא סיפרה שלמרות שהם מצויים בסכסוך, הוא נוהג להיכנס לחדר האמבטיה בזמן שהיא מתקלחת בניגוד לבקשותיה. היא ציינה גם כי למרות שעזבה את חדר שינה לאחד החדרים הפנויים בבית, בעלה מופיע בחדרה, מציק לה ומטריד אותה בדרישות לקיים יחסי מין. היא הסבירה לשופט שהיא לא יכולה להמשיך במגורים המשותפים, חשה מאוימת, חשופה ונעדרת פרטיות וביטחון.

בהחלטתו גינה השופט את התנהגותו של הבעל והורה לו מיד לחדול ממעשיו. עם זאת, הוא דחה את הבקשה להרחיקו מהדירה ונימק זאת בכך שעל אף שמעשיו אינם ראויים, יש לו זכויות אחרות כמו זכותו הקניינית בדירה ובעלותו בה. המעשים שעשה אינם חמורים מספיק כדי לפעול יותר מאשר להזהירו.

אני יודע שהמרחק בין ההחלטה הזאת לבין מעשה האונס באילת רחוק. ובכל זאת מחשבותיי נדדו לשם והביאו אותי לחשוב על הסטנדרטים שאימצנו לנו. משהו באירוע "השגרתי" הזה של פגיעה בכבודה ובפרטיותה של אשה שביקשה הפרדת מגורים, בשילוב החלטת השופט על איזון זכויות, עורר בי אסוציאציה חופשית אל מקרה האונס ואל המשפט "החוק היבש לא נרטב אף פעם, אפילו לא מדמעה של ילדה", של להקת "מוניקה סקס" בעקבות האונס בקיבוץ שמרת בסוף שנות ה-80.

לסטנדרטים יש נטיה להתפתח, לטוב ולרע. הם מורכבים ממה שספגנו בבית ובמערכת החינוך שבה גדלנו ומהערכים עליהם מגנה החברה שלנו – בין אם זה בנורמות חברתיות ובין אם באמצעות מערכת המשפט. התרגלנו כולנו, כולל המשטרה ובתי המשפט, לא "להתרגש" מאלימות שאינה משאירה סימנים כחולים. אם גבר "רק" יורק על אשתו, או מאיים עליה במילים, או דורש ממנה לקיים יחסי מין – סביר להניח שהמערכת לא תרשיע אותו. גם אם לבסוף יואילו החוקרים לרשום תלונה, זו קרוב לוודאי תיגנז מחוסר עניין לציבור. מה שהמחוקק הגדיר כעבירות פליליות של הטרדה מינית או הטרדה מאיימת הפך לסטנדרט נסבל בדיני משפחה.

כשם שאינני מכיר אדם שישב בכלא על אמירת שקר בבית משפט, למרות שמדובר בעבירה שדינה מספר שנות מאסר, כך גם אינני זוכר מתי המשטרה החליטה להעמיד לדין בעל או אשה על הטרדה מינית, מעקבים מטרידים, או פגיעות בפרטיות.

הסטנדרטיזציה הנמוכה הזו התחילה מזמן. למשל, כשקיבלנו באופן טבעי את הצורך במעונות לנשים מוכות, ולא פעלנו בזמן להקים במקומם מעונות לאנשים אלימים ומסוכנים. קיבלנו גם כמובן מאליו את הסטנדרט לפיו אנשים בסכסוך גירושין העוינים זה את זה, מלאי זעם ושנאה הדדית ממשיכים לגור תחת אותה קורת גג במשך חודשים ושנים בזמן שבמהלכם הם מקניטים, פוגעים בפרטיות ומשפילים זה את זה, לא אחת גם לעיני ואוזני ילדיהם.

בהרבה מדינות קיימת נורמה משפטית הפוכה, לפיה מיד בתחילת סכסוך משפחתי מתרחשת הפרדה פיזית. המערכת המשפטית מגייסת את המשאבים הכלכליים המשותפים של בני הזוג כדי לכפות על הצדדים הסדר מגורים נפרד. נורמה זו מקצרת את הסבל, מקלה על הילדים, מונעת החלשה של הצד הפחות חזק, בדרך כלל האשה, ומותירה את כבודם של בני הזוג וזכותם לפרטיות על כנם.

איש מאתנו – משפטנים, שופטים, עורכי דין – לא היה רוצה שהוא או הקרובים לו ימשיכו לחלוק לילות במצע משותף עם אדם מנוכר באווירה מעיקה של כעס, ציניות, ועוינות. ולמרות זאת עורכי דין ממשיכים לייעץ ללקוחותיהם שכדאי לא לעזוב את הבית בעת סכסוך ושבכדי להשיג הישגים כלכליים רצויה מלחמת התשה, שבמהלכה יהיה לצד השני כמה שפחות נוח.

נורמה נמוכה נוספת שהפכה סטנדרטית קשורה באלימות כלכלית, בעיקר כלפי נשים. גברים רבים מדי מפגינים כוח על ידי מניעת גישה לאמצעים כלכליים, סגירת חשבון בנק והחרמת כרטיס האשראי. העובדה שמעשים אלה אינם מוקעים על ידי בתי המשפט בהחלטות נחרצות נותנת יד לסטנדרטיזציה המדרדרת את כולנו לעולם אלים יותר.

לפני 32 שנה נודע על חבורת נערים בני קיבוץ, שקיימו יחסי מין עם נערה בת 14. המערכת המשפטית סערה ועסקה רבות בשאלת ההסכמה שנתנה או לא נתנה הנערה לקיום יחסי המין, שנפרשו על פני כמה ימים. הנאשמים טענו לאי התנגדות ברורה מצדה והדיון בבית המשפט נסב על השאלה מה זאת התנגדות ברורה. השופט חשין כתב בפסק הדין את המילים הנוקבות הבאות: "כשאישה אומרת 'לא"'היא מתכוונת ל'לא' כמשמעותו בחיי יום-יום וכהוראתו במילון. כך אישה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. 'לא' הוא לעולם 'לא', ואין 'לא' שהוא 'כן'. אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן ואין לילה שהוא יום. אישה האומרת 'לא' והגבר מתייחד עמה על-אף אותו 'לא', הייחוד הוא שלא בהסכמתה והמעשה הוא מעשה אינוס".

בחלוף השנים הפכה שאלת ההסכמה לקיום יחסי מין לפחות ופחות רלוונטית. כי מי שואל בכלל? פשוט לוקחים. כך נראה שפעלו הנאשמים באונס באילת, כך גם ככל הנראה הישראלים מפרשת איה נאפה, וכך גם הבעל שמחליט לחסום את חשבון הבנק של אשתו, או עורכת הדין שמייעצת ללקוח שלה לא להיות פראייר ולעזוב את הבית. כך הוא גם השופט שהחליט לעסוק באיזונים במקום בערכים – כולם שחקנים מרכזיים בתיאטרון החדש לעיצוב הסטנדרטים.