כשהייתי בן תשע, אחרי שהסתיימה מלחמת ששת הימים, הפך המקלט בבניין המשותף שבו גרה משפחתי ושבו בילינו באזעקות בזמן המלחמה למקום המפגש של ילדי הבניין והבניינים הסמוכים. היינו נאספים שם, משחקים ומדברים.

אבי החורג (בהיעדר מונח אחר אשתמש בביטוי "חורג", אף על פי שזה לא בדיוק מתאר אותו) החליט יום אחד ליזום חוג איגרוף לילדי השכונה במקלט. הוא תלה שק איגרוף וגייס את אייזיק, דוד רחוק של אמי, שבעברו היה מאמן איגרוף בפולין. לאחר שעלה לישראל גילה אייזיק שאימון מתאגרפים אינו מקצוע מבוקש ממנו יוכל להתפרנס, והפך לנהג משאית גלידות בחברת "ארטיק".

אייזיק, ששמח להרוויח כמה גרושים מהצד ולהנחיל לדור הצעיר ממורשתו, רכש עבורי במתנה כפפות מתאגרף חומות והחל בהעברת החוג. באדיקות, פעמיים בשבוע אחר הצהריים, היה מתייצב וממתין לנו במקלט. זמן קצר לאחר פתיחת החוג הפכתי למשתתף היחיד בו. הילדים האחרים העדיפו כדורגל או הקפות. בימים בהם לא התקיים החוג קיבלתי הנחיה לאימונים עצמאיים כמו קפיצה על חבל, שכיבות שמיכה, וכפיפות מרפקים.

חוג האיגרוף נפתח בשיעורי תיאוריה. להשקפתו של אבי החורג, שהיה המורה לתיאוריה בחוג, זירת איגרוף היא מיקרוקוסמוס של החיים. כשורד שואה הוא האמין שמתאגרף, כמו האדם בכללותו, בודד בזירה ושעליו להיאבק שוב ושוב כי רק החזקים שורדים. מה הוא חזק, לפיו? על כך היו לו תובנות מיוחדות. הוא פיתח שורה של אנלוגיות פילוסופיות מזירת האגרוף לחיים ואלה ליוו את ילדותי. לצד הכושר הגופני היה לו חשוב שאשמור על "כושר נפשי" של מתאגרף ושאספוג את תובנות החיים בהן האמין. הנה כמה מהן:

ראשית, הכפפות. הן נועדו לרכך את המכה, הן לזה שמכה והן לזה שהאגרוף הולם בו. יד חשופה תמיד מכאיבה יותר, אך גם כואבת יותר. כשאייזיק העניק לי את הכפפות הוא הסביר שקרב איגרוף מבוסס על רצון להכניע את הזולת, אבל מכיל גם מידה של רכות וחמלה. כמו בחיים.

כיום, כעורך דין שפועל בזירה רוויית יצרים ומהלומות, אני לעתים מדמיין את עצמי כשכיר חרב, מתאגרף להשכרה, שנאבק בעבור אחרים בקרבות מרים על זכויות איש או אישה, אח או אחות, השקועים בעולמות של כעס, קנאה, שנאה ונקם על מעלליו של מי שלטעמם פגע בכבודם, רכושם, ילדיהם, או ניפץ להם חלום והפך את תקוותם לנכזבת. אני נזכר בכפפות. אפשר לנצח בקרב ולהלום ביריב גם עם מידה של חמלה ורכות. בסוף היום, כשאני חוזר הביתה למשפחתי, אל עצמי, אני מרגיש עם זה יותר טוב.

כלל שני הוא היכולת לספוג מהלומות ולהמשיך לעמוד על הרגליים. מוחמד עלי היה עבור אבי החורג לסמל – לא בזכות ניצחונותיו, אלא בזכות יכולתו לעמוד שוב ושוב על הרגליים למרות המהלומות שספג. לא על כל מכה צריך להכות מייד בחזרה. צריך להמשיך "לרחף כמו פרפר ולעקוץ כמו דבורה", כפי שטבע עלי. כשבני הקטן, בן שבע, החל לשיר לאחרונה את השיר "אלוף העולם" של חנן בן ארי, אני מתרגש כשהוא מזמזם את השורה "אני אלוף העולם בליפול ולקום כמו גדול", ומהרהר באייזיק ובאבי החורג.

תובנה נוספת מהתיאוריה ומהזירה עצמה היא שמעט מאוד קרבות מסתיימים בנוק-אאוט. רוב חיינו אנחנו מנצחים או מפסידים בנקודות וניצחון או תבוסה בחשבון הכולל תלויה רק במה שמודדים. אסורות גם מכות מתחת לחגורה – מי שמכה מתחת לחגורה מפסיד טכנית את הקרב ויוצא מהמשחק. מה גם כשמכה מפילה את היריב על הרצפה, מניחים לו להתאושש, סופרים עד עשר כדי לאפשר לו לקום, לא מתנפלים עליו במהלומות הכרעה. אם יקום, הקרב ממשיך. הגינות וכבוד הם שם המשחק באגרוף.

בניגוד לאכזריותם של הגלדיאטורים בעולם העתיק, שקרבותיהם הסתיימו במותו של אחד המתמודדים, אימץ עולם האגרוף המקצועי גבולות קרב אנושיים. כל סיבוב נמשך זמן קצוב, המתאגרפים חייבים להישמע להנחיות השופט, ולאחר 15 סיבובים הקרב מסתיים. בכל הפסד יש כללים של כבוד.

בכל בוקר כשאני צועד אל אולם בית המשפט, אני מתכונן לכך שמולי יתייצבו עורכי הדין מהצד שכנגד. הם עשויים להיות בקטגוריית משקל כבד או משקל נוצה, אבל מה שבטוח הוא שהם עומדים להתאגרף בשם הלקוחות שלהם כדי לגרוף עוד ניצחון, ממון, סיפוק ופרסום. השופט מתיישב ואני מדמה את צלצול הגונג בזירה. עורכי הדין מתחילים לנוע בתנועות מאיימות, מניפים אגרופיהם ומכים ללא רחם במילים בוטות, עלבונות, הטחות אשמה, ולא מעט שקרים, שהמכאיב שבהם יהיה זה שיתקבל בסופו של דבר על יד השופט כאמת צודקת.

חלק גדול מחיינו המקצועיים (ולא רק המקצועיים) הוא רצף של זירות קרב. אנחנו סופרים בקול את הניצחונות. הטובים שבינינו זוכרים עמוק בפנים את הפציעות, המהלומות, והכאבים. לפעמים בשיחות אישיות אנחנו אומרים זה לזה שאנחנו "לא יכולים יותר", שעוד רגע אנחנו מפסיקים, אבל אנחנו נשארים. כמו המתאגרף בשירו של פול סיימון:

I am leaving, I am leaving, but the fighter still remains